החלטה בתיק עמ"ת 49381-09-11

1.         ערר זה עניינו בהחלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 15.9.2011 (כב' השופטת חנה קיציס), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

2.         כתב האישום כנגד העורר הוגש ביום 18.8.2011 והוא מייחס לו ולשני אחרים עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא, עבירה לפי סעיף 379 + 382(א) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות בצוותא, עבירה לפי סעיף 380 + 382(א) + 29 לחוק; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק והפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק.

3.         מעובדות כתב האישום עולה ביום 11.8.2011 לפנות בוקר תקף העורר יחד עם אחרים את המתלונן, שעה שניסו להוציאו דרך חלון הרכב ותוך שהם מכים אותו בפניו בחזהו באגרופים. מאוחר יותר נפגשו המתלונן והעורר בשנית, כאשר העורר נחזה כשהוא אוחז בידו חפץ חד. העורר וחבריו היכו את המתלונן וחברו, באמצעות אגרופים, בעיטות וחפץ חד, בפנים, בבטן ובגב, תוך שהעורר מאיים על המתלונן .

4.         בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר ואחרים עד לתום ההליכים בעניינם בטענה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה טובות להוכחת אשמתם. במסגרת הדיון בבית משפט קמא הורה בית המשפט על שליחתם לתסקיר שירות המבחן.

            ביום 7.9.2011 שוחרר אחד הנאשמים לחלופת מעצר.

5.         ביום 15.9.2011, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן, התקיים דיון לגופו של עניין בבקשת המעצר של העורר ונאשם נוסף. בסיומו של הדיון ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר הורתה על שחרור הנאשם הנוסף לחלופת מעצר, על אף ששירות המבחן לא המליץ על כך. באשר לעורר קבע בית משפט קמא כי אין ליתן אמון הן בעורר עצמו והן בחלופת המעצר שהוצעה, ועל כן נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

6.         טוען העורר כי שגה בית משפט קמא שעה שעצר את העורר עד תום ההליכים ואילו את שני הנאשמים הנוספים, שיחרר לחלופת מעצר, קל וחומר כאשר נאשם 2 שוחרר ללא המלצת שירות המבחן. לטענת ב"כ העורר מדובר באכיפה סלקטיבית. העבירות המיוחסות לנאשמים הן עבירות בצוותא, ושעה שהמלצת שירות המבחן לגבי העורר וחברו הייתה שלא לשחרר לחלופת מעצר, בחר בית משפט קמא לעשות כן, ולשחרר את נאשם 2 ואילו את העורר בחר להשאיר במעצר עד תום ההליכים, ומכאן שמדובר באפלייה.

            עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שמדובר בעורר בן 18.5, שעברו הפלילי אינו עשיר, וכן התעלם מן העובדה שגם המתלוננים עצמם תקפו את העורר והנאשמים האחרים, וכי מדובר באכיפה בררנית שעה שנגד המתלוננים לא הוגש כתב אישום.

טענה נוספת הינה כי שירות המבחן אינו מנמק מדוע החלופה שהוצעה על ידי העורר אינה מתאימה, וההסבר היחיד שניתן הוא כי המפקחים אינם מתאימים לשמש כחלופה הרמטית היות והם מתארים את תיפקוד העורר כחיובי, ולא יכול לתת מענה לסיכון במצבו. טוען העורר כי מסקנה זו שגויה נוכח העובדה שהמפקחים שמרו על העורר עד לפני מספר חודשי.

7.         לאחר שעיינתי בערר, בנספחים שצורפו לו, קראתי בעיון רב את תסקיר שירות המבחן ואת טיעוני הצדדים במסגרת הדיון באולמי, אני סבורה כי אין מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר, ויש להורות על מעצרו עד תום ההליכים בעניינו, ואסביר טעמיי;

אין ספק שמדובר בעבירות אלימות חמורות, המקימות עילת מעצר סטטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, שעל העורר היה להפריכן. מדובר בעבירות חמורות שעולה מהן חזקת מסוכנות, שעל בית המשפט לעמוד על המשמר כדי להגן על המתלוננים ועל החברה מפניה. עובדות כתב האישום הן חמורות, מעשי העורר וחבריו הינם מעשי אלימות ברוטאליים, מחוסרי רסן, וללא כל פרופורציה למעשי המתלונן. על בתי המשפט לנסות ולמגר אלימות שלוחת רסן זו כנגד אזרחים תמימים, מבריונות מסוכנת, שעשויה להגיע עד כדי אובדן חיי אדם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית בבש"פ 1802/11, לוי נ' מדינת ישראל,

"...נקעה נפשו של הציבור מהאלימות הסתמית ההולכת ומתעצמת במקומותינו. נקעה נפשו של הציבור מבריונים אלימים המטילים חיתתם על אזרחים תמימים, שנקלעו לקרבתם של אותם בריונים, שכל "גבורתם" נידפת ומתפוגגת שעה שהם מוצאים עצמם על ספסל הנאשמים בבית המשפט. אין כמו תופעת הבריונות כדי לפגוע באיכות החיים של האזרח הקטן, שמוצא עצמו מפוחד שמא בשל מבט חטוף או מילה "מיותרת" הוא עלול ליפול קרבן להתפרצות אלימה מצד אדם שאינו מכיר כלל. כך לגבי בריונות ברחוב ובמקומות ציבוריים וכך לגבי בריונות ואלימות במקומות בילוי ובמועדונים. בריונות לשמה היא עילת מעצר מובהקת של "בטחון הציבור", ועל  הבריון הישראלי המצוי לדעת כי בגין עבירות כגון דא הוא עלול למצוא עצמו במעצר לתקופה ממושכת על מנת להבטיח כי "יצן דמו"..."

8.         הכלל הוא מעצרו של העורר ואילו החריג הינו שחרורו לחלופת מעצר. שעה שבית המשפט בוחן אם יש מקום להורות על חלופת מעצר, עליו ליתן משקל לנסיבות המעשה ונסיבותיו של עושהו. שעה שאני בוחנת שני פרמטרים אלה, אין ספק בליבי שהחלטת בית משפט קמא נכונה היא. הכף נוטה לכיוון מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. למרות שהעבירות המיוחסות לעורר והנאשמים האחרים בוצעו בצוותא, ושני הנאשמים האחרים שוחררו למעצר בית, שונה עניינו של העורר שבפני, ואין נסיבותיו דומות לנסיבות הנאשמים האחרים.

מסוכנותו נלמדת ממכלול הנסיבות, ובין היתר מעברו הפלילי. רק כחודש קודם לאירוע נשוא כתב האישום הורשע העורר בשלושה אישומים של קבלת נכסים שהושגו בפשע, לאחר שהיה מעורב בעבירות התפרצות לדירות, והורשע שנה קודם לכן ביום 14.7.2010 בבית משפט לנוער בעבירות אלימות שעניינן תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, תקיפת סתם על ידי שניים או יותר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם, היזק לרכוש במזיד והכל בשבעה פרטי אישום, כשחלק מן העבירות בוצעו בחודש יולי 2006, וחלק מהן בחודש אפריל 2009. בגין האישומים של קבלת נכסים שהושגו בפשע, העורר ממתין לגזר דין הקבוע ליום 25.10.2011. מעובדות אלה ניתן ללמוד כי על אף הרשעתו בעבירות אלימות ביום 14.7.2010, על אף הרשעתו בקבלת נכסים שהושגו בפשע ובעודו ממתין לגזר דינו, מבצע העבירות נשוא התיק שבפני. ההליכים הקודמים לא ריסנו התנהגותו של העורר

9.                   לשון סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מצווה לבחון אם ניתן להפחית את מסוכנותו של נאשם באמצעות חלופת מעצר, ובכך להשיג את מטרת המעצר באמצעי שיפגע כמה שפחות בחירותו של אדם (ראה לעניין זה בש"פ 3940/11, מדינת ישראל נ' יקיר בוקובזה, אשר ניתן ביום 24.5.2011 וטרם פורסם). במקרה זה, שקל בית משפט קמא את כל הפרמטרים הנובעים מהעובדות המקרה, מנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ואת מידת האמון שיכול בית המשפט ליתן בחלופת המעצר, במפקחים ובנאשם עצמו. תסקיר המעצר הינו בבחינת המלצה בלבד לבית המשפט, שאינו מחויב לפעול בהתאם לאמור בו. בית המשפט יצר אבחנה ברורה ומתבקשת בין העורר לבין הנאשמים האחרים, ולא מדובר כלל ועיקר באפליה כנטען על ידי ב"כ העורר. תיקי מב"ד אם קיימים בעניינים של מי מהאחרים, אין משקלם כמשקל תיקים גמורים ו/או הרשעה והמתנה לגזר דין.

העורר במעשיו מלמד כי אין ליתן בו אמון.

מתן אמון בעורר עצמו, הוא מחויב המציאות בראש ובראשונה בעת בחינת חלופת מעצר. משבית המשפט אינו יכול ליתן אמון בעורר נוכח מעשיו, וזו האבחנה בינו לבין האחרים, אי אפשר לקבל טענת אפלייה פסולה.

10.               הערר נדחה. העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים.

המזכירות תשלח עותק החלטתי זו לבאי כוח הצדדים.